אתמול חוויתי רגע שמילים מתקשות לתאר. הגעתי לסדנת ריברסינג (נשימה מעגלית), כשאני מחפש שקט, אולי קצת שחרור, אבל לא דמיינתי שאצא משם עם התובנה העמוקה ביותר על החיים שלי. האווירה בחדר הייתה קסומה, תדר של ריפוי עמד באוויר, אבל אז, בבת אחת, הכל השתנה.
הטריגר: הקול שהחזיר אותי אחורה במהלך הסשן, בעודנו נושמים, בחורה ששכבה לידי החלה לבכות. זה לא היה סתם בכי. הצליל הזה, היבבה השבורה הזו, חדרה לי ישר ללב והזכירה לי צליל מוכר וכואב מדי – הבכי של אימי. באותו רגע, איבדתי את עצמי. הריכוז שלי בנשימות התפוגג, ותשומת הלב שלי נשאבה כולה החוצה, אל הכאב שלה. ואז זה קרה: הנשימה שלי נעצרה. נעתקה לחלוטין.
הקיפאון של התינוק בשבריר שנייה נזרקתי אחורה בזמן. לא הייתי עוד אדם מבוגר בסדנה; חזרתי להיות תינוק. הרגשתי בבירור את הסיטואציה הראשונית והטראומטית: אני שומע את אימי בוכה, ומרוב בהלה ודריכות, אני מפסיק לנשום. זו הייתה טראומה שקפאה בזמן. כתינוק, הרגשתי שאין לי מקום. שהכאב שלה ממלא את כל החלל, ולי אין זכות להביע רגשות, אין לי זכות להשמיע קול, וגרוע מכך – אין לי זכות אפילו לנשום בצורה תקינה. קפאתי.
ההחלטה להילחם על האוויר אבל בתוך הסדנה, משהו בי התעורר. מתוך המקום הקפוא הזה, עלתה בי החלטה נחושה: "אני כאן כדי לתקן". הבנתי שמגיעה לי זכות נשימה, ומגיעה לי זכות לחיים, גם אם מישהו אחר כואב לידי. התחלתי לנשום בכל הכוח. נלחמתי על האוויר. נשמתי בעוצמה במשך דקות ארוכות, תוך כדי שחרור בכי עמוק שהיה אצור בי שנים. בשיא התהליך, הצלחתי סוף סוף להוציא את מה שהתינוק ההוא לא העז לומר: "אמא, למה את בוכה?"
רק כשהסכמתי לנשום, הרגשתי שיש לי את הזכות לשאול, שיש לי את הזכות להיות קיים ולתקשר איתה, במקום להיעלם.
להפוך לאריה תוך כדי שחרור הטראומה, תחושת אושר עילאית הציפה אותי. ההכרה הפשוטה והמטלטלת: יש לי זכות קיום. לנגד עיניי החלו לרוץ תמונות כמו בסרט: אשתי היקרה, הילדים שלי, ההורים, המשפחה המורחבת. הרגשתי איך הנשימה מחברת אותי אליהם בעוצמה שלא הכרתי. הרגשתי כמו אריה. לא עוד תינוק מפוחד וקפוא, אלא אריה שנלחם על הלהקה שלו. דרך הנשימות הרגשתי שיש יותר מדי אנשים בעולם הזה שאכפת לי מהם, ובשבילם – אני חייב לשמור על המורשת. בשבילם אני חייב לקבל את זכות הקיום שלי במלואה.
יצאתי מהסדנה בידיעה ברורה: הנשימה היא החיים, והיא הזכות הבסיסית ביותר שלנו לתפוס מקום בעולם, לאהוב ולהיות נאהבים.
לקרוא ולהצטמרר. המעבר המטורף הזה מהתינוק שקופא מול הכאב, לאריה שנלחם על זכות הנשימה שלו למען הלהקה שלו – זה פשוט שיעור בבחירה בחיים. הזכרת לי שהנשימה שלנו היא לא חסד, היא הזכות הכי בסיסית שלנו בעולם. תודה על השיתוף העוצמתי, אריה!